כמעט ארבעים

אני מודה
שיש לילדים שלי ולכל קרובי
בית
מקום לחזור אליו, להיות בו אני
על כל צרותיי, בעיותיי ושגעונותיי
סלון
לרבוץ על הספה
חלון
להביט על דשא
משחקים וטכנולוגיה בלי סוף
שיהיה לנו כיף

אני מודה
לחברים שלי, הקרובים והרחוקים
לעבודה שבחרתי בה, בינתיים
לטבע – שמזכיר לי מאיפה באתי ולאן ללכת
לקסמים שבראו החושים שלי, כמו
מוזיקה
הומור
ואחרים

ומה חסר לי?
ביטחון אישי ומשפחתי, שלא נדע עוד מלחמות
(מנהיגים בני זונות)
טבע
בעולם יש נהרות, יערות
אצלנו יבש ומלוכלך
והמון המון גדרות
אתגר אינטלקטואלי – שלא נדע שובע
שהשיחות יעניינו אותנו, שנתרגש מהטבעי
ושהבחורה שלי
תהיה משלימה שלי
ככה, נהיה שלמים
ואם אי אפשר בזוג – אז בשלושה, או בקבוצה
העיקר שלכל אחד ואחת לחוד, וביחד
יהיה מוצא

אם יהיו לי עוד לפחות ארבעים שנה
אני רוצה
להוות השראה טובה לילדיי.
להיות חבר, אח, אדם טוב לקרוביי.
להעניק לטבע הכי הרבה, הכי קרוב למה שהעניק לי.
להשאיר זכרון לדורות ו/או להיות משמעותי
(על פי כללי החברה המשתנים)
להפיק אלבום
(מילים שלי)
לטייל במקום חדש בעולם, כל חודש/יים
להסתפק במה שיש לי, בינתיים
לרצות עוד ולהודות על הקיים
לחיות בשלום עם הלא-מושלם

מזל טוב לי
יש לי מזל טוב
וגם שכל
רגש

**
מודה אני
לפניך ולך
על כל החסד והאמת
והטובה והרעה והטובה
שעשית עמדי ועם ביתי
ועם קרוביי וידידיי
ועם בני עמי
ועם ארצי
ועם כ ל ה ע ו ל ם
ו
ה א ד ם
אשר בראת

בלאט חרש חרש אט אט
תופפות עתידות עתידות לקראתנו
ואת
מחייכת אלי מתוך השינה
יהיה לנו טוב
טוב מטוב, טוב מאוד
זה מתחיל כבר בבוקר
בבוקר
את צוחקת
אלי
מתוך השינה

אני אוהב את הבית ושונא את הארץ

אני אוהב את הבית

ושונא את הארץ

יש כאן מלך, אין פה נוף

אין על מי לסמוך

תאוות בצע וירידה לטימיון

איטית ובטוחה

זה לא כעס עצמי כמו שזה

כעס כללי

וקונפליקט עצום

להסתיר מהילדים

כמעט חצי חיים

או יותר או פחות, אין לדעת

הייתי לוקח את כולנו ועוזב

למקום עם אקלים יותר נעים

עם קרקע פוריה

להעמיק שורשים

לתת ביטחון והבטחות

לשוויון הזדמנויות

עם כל הקושי שבדבר

צריך להיחלץ מן המדבר

למצוא מקווה מים

צוף

יפה כמו שאני

לא פחות, לא יותר

יש לי אהבות נכנסות

ומי שלא – שלא יוותר

 

אשתדל לקבל

את בחירותיי, ואת אלו שלא

אעשה מאמץ קבוע

לא להישבר, השראה לעורר

אין אני אחר

 

גם בשארית כוחותיי אצא לנשום אוויר

את הנפש מהגוף לא אסתיר

ועל העצב שקיים בעולם

אפגין, אתווכח

לעתים אשקע

אם בנפש, אם בגוף

העיקר שאחזור

לצוף

כשתגדל

כשתגדל
אם תשאל אותי
אבא, למה אתה מעשן גראס כל הזמן?
אני מקווה שתהיה לי תשובה טובה
האמת, כל תשובה היא לפעמים טובה
רק שלא בטוח שאדע לענות אותה
אם תשאל אותי
אבא, למה אתה נעלם לארץ אחרת מדי פעם?
אומר לך שזו העבודה שלי
והאמת היא, ולא אסתיר אותה
שזו בחירה שלי
*
אני מנסה בכל כוחי לשמור על איזון
בכל כך הרבה תחומים
ובכלל זה גם לשחרר, לעתים
כדי לשמור על לחצים תקינים
כדי שאדע להאיץ בעליה, להאט בסיבוב
לאהוב קרוביי
להיות אהוב עליהם
ועליי
*
כשתגדל, אמשיך לחבק אותך בכל דרך
לחזק אותך
לתת לך ביטחון וכתף
ללמד אותך ערך
וללמוד ממך
כי אנחנו כמו אוסף של גלגלי שיניים
מפעילים איזה שעון, או מכונה אחרת
אין גלגל אחד חשוב מאחר
זה מאתגר, לעתים נמאס אפילו
אך תמיד כדאי, וכך אמשיך לנסות
להתחבר

פאי, שוב

פרולוג

בדצמבר 2009 היינו בפאי. נכון לאז – חור קטן בצפון-צפון תאילנד, איפה ששוכרים קטנוע וקסדה ומטיילים בכבישים בג׳ונגל בצד הלא נכון של הכביש.
בלי להתכוון, ייצא שבדיוק-בדיוק עשר שנים מאוחר יותר, אבוא לבקר.
בזמן שעבר, הספקתי להירשם ללימודי סאונד (4שנים) במכללה שכבר נסגרה, לעשות תואר ראשון בשמונה שנים בלבד, להקים עסק לסגור אותו, להתמסד, להינשא, להתקרייר, להתהאבא, להתמשכן, להילחץ, להיוועץ, להתנסות בתכניות לעדכן ולהתקדם, והנה הזדמנות אחת להגיע לאותו חור קטן בצפון תאילנד, איפה שהכל התחיל.
בום. מה יקרה? אני חושב שב 2009 בכלל לא היה אייפון. היינו משלמים לאינטרנט-קפה (מושג זמני במיוחד; כמעט ונכחד).
פתוח לשמוע מה יהיה למקום כזה להציע לסבא׳לה.

I am here.
I cannot be in multiple places.
What is the point?

אפילוג

מה שקרה לי בפאי זה שחייכתי יותר מדי. לאו דווקא כי עשיתי משהו כיף או מצחיק כל העת, אלא כי זה המקום. אנשים מחייכים, ודאי שתיירים.
העולם הענק שלנו הולך וקטן: מקומות בתוליים מעל פני המים כמעט ואינם זרים לאדם. עם ההתקרבות וההצטמצמות, באים גם מחלות ורגשות כמו קנאה וחמדנות. חכם יהיה להכיר באופיו המשתנה תדיר של העולם והאנשים שעליו, לקבל, להיערך.
איני רוצה להיות עצוב שכסף מניע גם את האנשים בחורים הנידחים ביותר, וגם לא להיות עצוב שעזבתי את פאי ומי יודע אם ומתי אחזור. יש כוחות גדולים ומורכבים שמניעים את האנשים. לצד מאבק חשוב במעטי העשירים שאוחזים בהגה, חשוב לא פחות יהיה ללמוד באמת לשמוח בחלקי, להיות חזק, לאמץ את הפחד אך לבנות ביטחון.
אה, ולתרגל יוגה וקשיבות.

חבר סיפר לי כך

אני יושב במרפסת הבית שבניתי. לקראת חצות, אני מעשן ג׳וינט ומאזין למוזיקה מעולה שאיני מכיר. היא בוקעת מהרמקולים שבקיר. אני צולל.

מולי חולק הנוף הלילי את מראהו עם הים התיכון, אורות גוש דן המהבהבים, והרי השומרון מולי. כמה מסגדים זורחים פה ושם.

זה הבית שאנחנו הצלחנו להקים. ובחדר לידינו ישנים עכשיו שני מלאכים. מנמנים כל הדרך אל הזריחה. איזה אתגר ואיזה תוכן זה ילדים. כאילו לפניהם כלום לא היה קשה באמת, וכאילו בלעדיהם לכלום לא תהיה משמעות באמת. כל אחד הוא הזיכרון שלנו, וכל אחד ייצר זיכרון שאולי יוריש לאחר. ובתוחלת של כדור הארץ, מה יישאר מאיתנו בסוף אם לא, לכל היותר, זכרון?

״אנחנו ברי מזל״ הוא אמר, ״כמו שאנחנו כאן, יכולנו גם לא להיות״. אני מהנהן, תופס את המטר והולך למדוד אם יש לי מקום לרהיט המטופש הזה שהזמנתי עכשיו באתר של ״כתר״.

נגמר הפלייליסט, הולך לישון.

אפשרות

(לומר) ״לא״ זו לא אפשרות
שומר אנרגיות בצד כדי להבין
איך כדאי לשרוד את המסע, בטעות
פחות להיעלם אל בין הצללים

כבר הוצאנו את כל האוויר מהכדור
המשחק נגמר, הדשא נשחק
השחקנים עזבו, שתי הקבוצות הפסידו
השאירו מאחור ענן אבק


עבד חדש

אני עבד חדש
שיכול לתת פחות ולקבל פחות
ובוחר להתמכר

ואתה ילד טהור
יכול לבחור

אם לחלום בגדול או להגשים בקטן
אם לישון טוב בלילות או תמיד להיות בזמן
לקנות מזון מוכן או לטפח שורשים
ואיזה נוף להראות לילדיך היפים

עוד מעט, קמטים יעטרו את פנייך
אם תרצי ואם לא

הרעיון שהתשובה להכל היא – איזון
מוציאה אותי מאיזון
לא ייתכן שהדרך הנכונה היא תמיד
להיות בין טוב ורע, עבד וחופשי, עשיר ועני
אבא ורווק, חלש וחזק, טיפש או חכם, מרתק או סתם
תן לי סימן – להיות אני

ואני לא יכול לדעת אם הפורנו הזה דופק לי את המוח
עוד לא מצאתי פסיכולוגית שרואה את זה בכל הכח

אנחנו חייים לצאת מהקופסה
של הישרדות קשה, של עבדות חדשה
כי מסביב העולם נוהג בתמימות
ומה עדיף: לשרוד יותר, או להנות ולמות?

***

אפילוג (או: למען הסר ספק)

אני נהנה מהחיים. הם פשוט יותר מדי בשבילי כדי שאירגע. זה ייקח זמן, בסוף אקלוט פחות, וארגע. כי אפשר להירגע. כלום לא באמת בשליטה.